בפוסט הזה נדבר על החירות לקבל את ההחלטות הנכונות עבורנו ועבור אחרים. את השיעור הזה נתן לנו לאחרונה לא אחר מהמשקיע האגדי, וורן באפט.
לפני כחודשיים, וורן באפט נדרש להסביר למשקיעי ברקשייר האת’וויי מדוע החברה יושבת על 334 מיליארד דולר במזומן. כיום, הוא כבר לא צריך.
אבל מה בעצם אפשר ללמוד מהמהלך הזה?
ב־22 בפברואר 2025, באפט פרסם את המכתב השנתי לבעלי המניות של ברקשייר. בנימה רגועה אך חדה, הוא ניסה להצדיק מה שנראה לרבים כהחלטה תמוהה: החברה מחזיקה סכום שיא של 334 מיליארד דולר במזומן ובנכסים נזילים — יותר מבכל תקופה קודמת.
מה שלא הקל עליו, הוא שמדד S&P 500 שבר שיא ב־19 בפברואר, שלושה ימים בלבד לפני פרסום המכתב.
״חרף מה שכמה פרשנים רואים כערימת מזומנים חריגה,״ כתב באפט, ״הרוב הגדול של כספכם נותר מושקע במניות. העדפה זו לא תשתנה.״
הוא הדגיש כי ברקשייר לא תעדיף מזומנים על פני בעלות בעסקים טובים. ובכל זאת — בפועל — זו בדיוק הייתה הבחירה.
למה?
תכף נבין.
1. אתגר פיננסי או תודעתי
לאורך 2024, ברקשייר הקטינה משמעותית את ההחזקה שלה באפל — מ־905 מיליון מניות ל־790 מיליון בלבד, ירידה של כ־13%. שווי המכירה הכולל, לפי מחירים ממוצעים, הסתכם ביותר מ־25 מיליארד דולר.
אפל, שהייתה במשך שנים "האחזקה האהובה" של באפט, הפכה לנכס שנמכר בשקט.
אבל אפל לא הייתה היחידה. ברקשייר נפרדה גם ממלוא החזקתה ב־HP ומכרה אחזקות בחברות פיננסיות כמו בנק אוף אמריקה ו־US Bancorp. התוצאה: קופת המזומנים של ברקשייר התנפחה לשיא היסטורי — 334 מיליארד דולר.
ושוב, חשוב לזכור: כל זה התרחש דווקא כאשר שוק המניות האמריקאי שבר שיאים.
לכאורה, האתגר הגדול של באפט לא היה פיננסי — אלא תודעתי.
קשה לשבת על מזומן כשכולם חוגגים. קשה עוד יותר כשהמשקיעים שואלים מדוע כספם לא "עובד".
היום אנחנו כבר יודעים שהוא צדק: בזמן שהשוק איבד כ־11% ברבעון הראשון של 2025, מניית ברקשייר דווקא עלתה ביותר מ־12%.
אבל כשההחלטה התקבלה, הוא לא ידע שהשוק יירד. אז מאיפה האומץ?
2. מודל עסקי שונה
ההבדל העמוק ביותר שמעניק לבאפט את החופש לקבל החלטות כאלה טמון במודל העסקי שלו. הוא לא מתוגמל לפי כמות העסקאות.
מול באפט ניצבת תעשיית השקעות שלמה הפועלת אחרת: קרנות נאמנות, קרנות ציבוריות, מנהלי תיקים — כל אלה נמדדים בצורה שונה.
הם גובים דמי ניהול שוטפים, ולעיתים גם עמלות ביצוע — והם פועלים בשוק שבו דירוגים תקופתיים משפיעים על זרימת ההון.
קרן שיושבת על מזומן לאורך זמן עלולה להיראות "פחות אטרקטיבית", לרדת בדירוג, ולאבד משקיעים — גם אם זו החלטה שקולה ונכונה.
וכך נוצר דפוס מסוכן: תמריץ מבני להשקיע גם כשהתנאים אינם מתאימים.
עבור מנהל השקעות שפועל במודל עמלות, לשבת על הידיים במשך חמישה או שישה חודשים עלול להיתפס כהתאבדות מקצועית.
גם אם הוא מבין שזו ההחלטה הנכונה, המשקיעים לא תמיד יהיו סבלניים.
זה לא שקרנות נאמנות או בתי השקעות אינם רוצים לפעול בתבונה.
אבל כאשר עצם קיומם תלוי בהצדקה מתמדת של פעילות, קשה להם מאוד לעצור. הם נאלצים "להוכיח עשייה", ולא תמיד לפעול לפי ניתוח כלכלי נטו.
לכן, גם כשאין הזדמנויות טובות, רבים מהם ממשיכים להשקיע — לא מתוך שכנוע פנימי, אלא מתוך אילוץ מבני.
3. התמריץ להשקיע - גם כשלא צריך
התוצאה היא תעשייה שמחויבת לתנועה מתמדת, לא בהכרח לתוצאה.
אותו עיקרון נכון גם בשוק השקעות הנדל"ן הבינלאומיות ובתחום המולטיפמילי.
רוב החברות המשווקות השקעות נדל"ן מרוויחות מעמלות על עסקאות.
וכשאין עסקאות טובות, אין הכנסות.
אז מה הן עושות?
ממשיכות לקדם עסקאות — גם אם הן בינוניות, גם אם השוק השתנה לרעה. כי זה מה שהמודל מחייב.
מנגד, יש גופים שפועלים במודל שונה — שותפות מבוססת תוצאות.
הם משקיעים את כספם לצד כספי המשקיעים, לא גובים עמלות נסתרות ולא מתפרנסים מדמי תיווך.
הם מרוויחים רק כאשר ההשקעה מצליחה, במימוש, לא בגיוס.
חברות כאלו מבינות שלפעמים יש להמתין להזדמנויות. יש תקופות ארוכות ללא השקעות.
זה לא חוסר פעילות — זו מדיניות.
4. החירות להגיד ״עכשיו לא״
חברת ההשקעות האמריקאית ולורה, שאותה ייסדתי, פועלת במודל הזה בתחום המולטיפמילי.
אנחנו יזמים, משקיעים בעצמנו בכל עסקה, ומרוויחים יחד עם המשקיעים — לא על חשבונם.
אם יש בעיה או תקלה, אני נושא בסיכון גבוה יותר מהם. לכן אני בוחר עסקאות בזהירות רבה, ולפעמים פשוט לא משקיע.
למה? כי אם ההשקעה לא תצליח — אני לא ארוויח, ואף עלול להפסיד יותר מכולם.
בעולם שבו מי שמנהל לנו את הכסף עלול לפעול לפי אינטרס שונה משלנו — בין אם בשוק ההון ובין אם בהשקעות נדל"ן — המהלך של באפט מחדד את השאלה שלא מספיק שואלים: למי יש את החירות להגיד "עכשיו לא"?
והתשובה הפשוטה: רק למי שלא מתוגמל על פעולה, אלא על הצלחה.
לא למי שחי מעמלות.
לא למי שנמדד לפי דירוגים רבעוניים.
רק למי שהמודל שלו מתגמל המתנה חכמה — לא פעילות בלתי פוסקת.
המשקיעים החכמים לא בוחרים שותפים לפי מצגות, כריזמה או משרדים נוצצים.
הם קודם כל שואלים שאלה אחת מהותית: איך ומתי אתה מתוגמל?
המודל העסקי מכתיב את דפוס קבלת ההחלטות.
הוא זה שיקבע אם השותף שלך ירוויח יחד איתך — או על חשבונך, בין אם הרווחת ובין אם הפסדת.